אני זוכרת בדיוק איך הוא נראה כשנולד, קטן וחסר אונים, קצת סגלגל, רועד מקור, מכוסה שכבה לבנה די מכוערת, עיניים עצומות כמעט לגמרי, פה קטן ודובדבני. ילדתי בניתוח קיסרי, ולא הלכתי על ביות מלא או איך שקוראים לזה, שהתינוק נמצא צמוד לאמא, בוכה לה בתוך האוזן, ולא נותן לה לצבור כמה שיותר שעות שינה לפני שחוזרים הביתה לעולם האמיתי. ילדתי בניתוח קיסרי, וסבלתי מירידה דרסטית בלחץ הדם לאחר ההליך ולכן ביליתי בבית החולים 4 לילות וכמעט 5 ימים.
מהרגע הראשון שפגשתי בעיניה, אני גאה בה. מהרגע הראשון שחשתי את גופה, אני מאושרת שהיא שלי. אני גאה בה על המסע הארוך שעברה ברחמי, על כך שלא כמו תינוקות אחרים, הייתה ערה איתי בימים, העבירה לי מסרים שהיא קשובה אליי, האזינה בישיבות, זיהתה את הקולות, נרגעה מהמגע, התגלגלה ושיהקה, וישנה איתי בלילה, כשהאבא היקר שלה מחבק חזק את שתינו. גאה בה על הדרך המייסרת שעברה כשהחליטה שהיא רוצה לצאת לאוויר העולם ולפגוש אותנו. על כוח הרצון העוצמתי שלה, שגרם לה להתעקש ולנסות לצאת למרות שהדרך לא אפשרה, והחום שלה התחיל לטפס.
המציאות שלי השתנתה מהקצה אל הקצה ביום שחמודית שלי הגיחה אל אוויר העולם. החיים כפי שהכרתי אותם התחלפו, קיבלו זווית שונה. ניסיתי להכין את עצמי לעוצמות האהבה שאני עומדת להיחשף אליהן, אבל זה לא היה מספיק. כל כך הרבה דברים לא ידעתי על איך ומה לעשות עם התינוקת היקרה שיצרתי. גיליתי בתוכי כמויות של חמלה שלא ידעתי שנמצאות. מהשנייה ראשונה היו לי רגשות חיוביים אליה, ורציתי כמובן את הטוב ביותר עבורה: רכשתי עוד טרם בואה לעולם מבחר סבונים, קרמים על פי המלצות חברות במיטב כספי, שחלקם באמת עלו מעל ומעבר.
עד היום אני זוכרת במדויק את הריח. זוכרת שהרמתי אותו מהמיטונת הקטנה בתינוקייה, עטפתי אותו, חיבקתי את גופו הזעיר והרחתי את כל חלקי גופו. זוכרת איך נגעתי באצבעות הקטנות שלו, ליטפתי את רגליו הדקות, שרטטתי באצבעי את תווי פניו ושאפתי את הריח. כל מי שאמר לי בזמן ההריון שההתרגשות מלידת ילד שני היא שונה לגמרי מהילד הראשון ועוצמתית באופן אחר, צדק. כל מי שאמר לי בשעות שלפני הלידה שאקח איתי הרבה טישו לבית החולים כי הדמעות לא יפסיקו לזלוג, צדק.